שבעת מיני הפחדים/אומצים דרך ריו אביירטו

הפחד-האומץ מהלא נודע
הפחד-האומץ מזרימה-ספונטאניות
הפחד-האומץ משינוי
הפחד-האומץ להיתקע
הפחד-האומץ מאינטראקציה
הפחד-האומץ לאהוב
הפחד-האומץ מהאמת

אני יצור שמפחד. מה לעשות, זאת האמת; חלק ממנה. גם יצור רגיש וגם בעל אומץ.
אבל בדרך כלל, קודם עולה ומגיע הפחד.
על שבעת מיני הפחד והדרך דרכם.

הפחד-האומץ מהלא נודע
אנחנו מפחדים מכל דבר שאינו ידוע. זהו הגיון פשוט והישרדותי שרחשנו איפה בדרך. הוא שומר עלינו שנשאר באזורים המוכרים לנו.
כוח אחר: כוח הרצון להתפתחות ולצמיחה או הכמיהה להיות בשלמות, מושך אותנו לכיוון השני.

מדוע אי הידיעה או הלא נודע טובים לנו?
אי הידיעה מעמידה אותנו במקום שמאפשר לאמת שאיננו מכירים לצוף.
האזור המודע והמוכר לנו משמש אחוז קטן מאד ממה שאנחנו קוראים לו אנחנו;
ואנחנו נאבקים מאד קשה כדי לחשוף עוד אחוז או חצי אחוז מהאזורים האחרים, המלמדים אותנו עלינו, על עצמנו שמתחת להגנות שלנו.

אנחנו חוקרים חלומות או הולכים לטפול פסיכולוגי מתמשך, לפעמים קוראים סדרות שלמות של ספרי ידע, פילוסופיה, מדע ורוח כדי לרכוש כלים, כדי למצוא איך למצוא.
אנחנו מחפשים לתפוס הבנה כזו אחרת בשתי ידיים שתהיה מספיק בטוחה כדי להגיד מצאנו. ואנחנו מוכנים לחטוף אותה בשתי ידיים כמעט בכל דרך אפשרית.

אחד הכלים הטובים ביותר שאני (בתור אחת משחקניות ההגנה העצמית החזקות ביותר במגרש) מצאתי, הוא הלא נודע. הלא נודע הפחיד אותי תמיד.
כשנסעתי לארץ לא ידועה, לבד ללא תכנון ברור ולטווח זמן בלתי ידוע- חוויתי לראשונה את כוחו האדיר של הלא נודע לאפשר לי להרגיש בפשטות מה עובר עלי, מה אני חשה ומרגישה. ולהקיש מכך בהתחלה עלי, אחר כך על החיים.

מאז הכלי הזה הלך ונכנס לתוך חיי.

בצורה פשוטה ולא מסובכת למדתי לאחר שבחרתי במשהו, לשים את מבטחי בו- בעצמי, במורה או בחוויה שבחרתי ולהיות בה.
היום, אחרי מצבור חוויות כאלה, אני נהנית מן האופציה לא לדעת הכול, תמיד ובכל רגע ולהניח לעצמי ולהניח את עצמי בתוך אי הידיעה למשך כמה ימים.

הפחד מאי הידיעה ככל שמתרגלים אותו יותר יכול לקבל יותר ויותר צורה של התרגשות שמלווה דווקא בתחושת בטחון ואומץ. התרגשות שלפני משהו שחייב להרגיש מאד חי ובהרבה מקרים הוא דרך טובה להרגיש את התחושות שלי ואותי בבירור.

הפחד-אומץ מזרימה
בלשון של פעם ספונטאניות. ספונטאניות הייתה כמיהה גדולה שלי והפחד הגדול. מכירים אימפרוביזציה? כשאיפה שהוא באיזושהי קונסטלציה היו מציעים לרגע את האפשרות לערב אימפרוביזציה, תיאטרון או משהו בסגנון, אני הייתי רוצה להעלם.

זהו אולי השילוב בין הפחד מאי הידיעה לפעולה. שאצטרך לעשות משהו פתאום, מבלי לתכנן ולהיות מוכנה? זה נורא, ממש נורא.

יחד עם הבהלה ליוותה אותי תחושה ברורה שיש פה חלק אינהרנטי של החיים שאני לא מוכנה לו. לחיות את מה שמגיע, להגיב איך שבא, לעשות מה שמתחשק מבלי להתבייש. אבל המחשבה "לשחק" מלשון להיות שחקנית עשתה לי צמרמורת..
היום אני יכולה לראות שזה בעצם הפועל- משחק מלשון משחק של ילדים, לשחק עם החיים. וזה דווקא כייף.

הפחד הזה התחיל להשתחרר אצלי דרך תנועה. כשהכרתי את ריו אביירטו (נחל זורם, המשמעות מצויה אפילו בשם) הכרתי זרימה ספונטאנית שיכולתי לשהות בה ולהיות חלק ממנה. מה שהייתי צריכה להביא זו תנועה. ותנועה ממילא קיימת אצלנו בין אם נרצה ונהיה מודעים לה ובין אם לא. כך החלה דרכי הזורמת ואני עדיין בתוכה, לרגעים לא יודעת מה יבוא ואיך, נאלצת לסמוך וזוכרת שמשהו יבוא כי ממילא אנחנו בתנועה.

האיכות שבאה עם הזרימה הזו לא רק הרגיעה פחד עתיק אלא גם החלה להזרים:
אזורים קפואים ותקועים, כאבים כרוניים, שרירים בלתי משומשים, חלקים שלא ידעתי שקשורים אלי התחברו והחלו לזרום יחד לאותו כיוון, לעבר הערוץ הראשי, המרכז, רגשות ותחושות. עוד פחד שנמס לאומץ ונמס כל פעם מחדש.

הפחד-אומץ משינוי
הוא מוכר. אחרי שפוגשים מצב לא ידוע, פוגשים את מה שיכול לקרות בתוכו. יכול להיות שמשהו יקרה לנו ולא נהיה אותו דבר אחר כך, זאת אומרת נשתנה.

ואם נשתנה, מה נהיה, הנשאר אנחנו, איזה חלק מאיתנו ישתנה? האם זה יהיה לטובה? מה יגידו? מה יגידו זה נושא חזק. לפעמים נראה שאנחנו שומרים על עצמנו בלתי משתנים רק בעבור הסביבה. הסביבה היא מן ישות כזאת שבנויה מאנשים קרובים עוד אך היא אינה הם ויש לה תכונה טבעית לה של הניסיון לשמר או התאמה איטית לשינוי. לכן כאשר משהו משתנה לידה היא עושה קולות לא מרוצים שמנסים להחזיר את הדבר לקדמותו; מה שטוב לדעת ואח"כ גם לזכור זה, שזה בסה"כ עניין של פער ובסופו של דבר גם הסביבה תתרגל ותשמיע קולות נעימים.

התחושה שהאני הגרעיני קיים בכל עת וקליפות חיצוניות יכולות להתנתק ולנשור כמו עלים בסתיו או לצמוח כמו פרח באביב היא טובה. הקושי מצוי כשלא חשים את הגרעין הפנימי, זה שאינו משתנה, זה שהוא אני.
כשחשים אותו כל שינוי כזה יכול להרגיש כמו מקלחת מנקה, צחצוח או הברקה, הורדת שכבה מעיקה או בגד יפה חדש, בקיצור כהתחדשות אמיצה מרגשת.

הפחד-אומץ להיתקע
ההיפך מהפחד משינוי. יש מי שאולי לא מכיר אותו, אני כן. זוהי התחושה שאנחנו שוחים ושוחים ו-שוחים בתוך הבריכה אבל אנחנו לא רואים ובעצם אנחנו רק עושים הרבה תנועות, מוציאים הרבה אנרגיה, מתעייפים כהוגן ו-עומדים במקום, תקועים.

כשלא יודעים אם מתקדמים הלאה או לא.
הוא מופעל בעיקר כשחושבים הרבה.
אני חושבת המון. גדלתי בבית חושב, עם שני הורים חושבים ובעצמי אימנתי את הראש והמחשבה שנים רבות. היום אני עושה הרבה פעולות שמטרתן לחשוב פחות ובכל זאת הראש עובד.

כשאני רוקדת, זה נגמר. זה לא שאני לא חושבת, ולא שאין תנועה שבראש, אבל היא פוחתת ומגיעה למקום שמרגיש טבעי, בריא, בסדר. קצב התנועה בראש הולך ומאיט וקצב התנועה בגוף הולך ועולה עד שהם מסתנכרנים ואז לפחות לזמן שאני בתנועה, הגוף תופס את הראש שק קמח והראש נע בקצב הגוף, אם זה מאיט, גם הוא מאיט, אם הוא מתגבר גם הוא מתגבר. הפער צומצם.

פן שני של הפחד להיתקע הוא שאם נעצור, אם רק נעצור, נתחיל לשקוע, כמו בתוך בוץ טובעני.
לכן יש מי שמפתח תנועה בלתי פוסקת כדי לא לשקוע ולא לטבוע. זה מצב מעייף שאי אפשר להחזיק בו לאורך זמן. מתישהו הבטרייה נגמרת.

מכירים את התחושה אחרי שהולכים יום שלם בטיול ארוך ומגיעים בערב הביתה מתקלחים ונרגעים על הספה, יש בערך דקה או שתיים עד שנרדמים וישנים שינה מתוקה כמו תינוקות. באותה דקה שתיים מצויה תחושה של הרפיה, עצירה רוגעת, נחה באמת.

אחרי שרקדתי וזזתי ונעתי על הרצפה ולגובה, דחפתי את הקיר והסתובבתי עוד ועוד, הגעתי לזה.
זה שווה זהב. האומץ לעצור. ריו אביירטו קורא לזה ?הרפיה ורגיעה.
זה שניהם.

הפחד-אומץ מאינטראקציה
אם לא נתקענו ואנחנו זזים אז חוץ מהסיכוי שאנחנו לבד בעולם (מזל שלא) אנחנו נפגוש או נתקל, תלוי איך נעשה את זה, בעוד מישהו, מישהי, מישהם. לפעמים נדמה שזאת האמנות הקשה מכל. לא סתם לפגוש ולהתנהל כמו שהרבה פעמים אפשר לראות רחוב שלם מתנהל, או אם מבקרים באמריקה אולי גם עיר שלמה. לפגוש עם מבט עמוק, פתוח, תמים, אפשרי, קיים.

אפשר לחיות. החיים מביאים לנו תרגולת תמידית וזאת אפשרות טובה. חייתי, החיים הביאו תרגולת, התקדמתי, למדתי על יחסים ומפגשים. יחד עם זאת תמיד שמתי לב לתשקיף המעניין של זה בריקוד. במסיבה: רוקדים; איך אני רוקד, עם עצמי, רק עם עצמי? עם עוד, חצי סיבוב וממשיכים או אולי יותר? אם יותר, אני הולכת עם התנועה של מי שמולי או מובילה? קורה שאני רוקדת את עצמי והיא שמולי את עצמה? לא מתבלבלות? מצליחות להרגיש יחד?
שאלות שאלות.
בתקופת הדיסקו של התיכון שמתי לב לראשונה כמה אני אוהבת לרקוד עם אנשים ולהיכנס תנועה שלהם. ככה הייתי חשה אותם הכי טוב ומרגישה קירבה. את האפשרות להישאר בתוך התנועה שלי ולפגוש אותם, עוד לא הכרתי.

כל האפשרויות טובות. כדאי להכיר עוד ועוד. כמו קשת של רגשות וצבעים. ככל שנדע יותר נרכוש יותר מיומנויות לחיות.
לדעת איך להיפגש ומה להיות במפגש, איזו תנועה ללבוש, מה מבלבל אותי, מה מוציא אותי מעצמי כך שכבר אי אפשר לפגוש אותי? מה משאיר אותי שם? איפה טוב לי ואני נהנים, מתי המפגש יוצר משהו שלישי? תנועה משותפת?

תנועה בין היחד ללבד אמורה להתרחש כל הזמן בחיים.
השאלה איזו תנועה. תנועה מקוטעת, תנועה שלא קיימת, תנועה מהבהבת?
ריו אביירטו הוא תנועה שזורמת בשלושתם- בלבד, בביחד וביניהם.

הפחד-אומץ לאהוב
אולי לא נדבר עליו? מה עוד אפשר להגיד.. אולי הכי תתאים כאן המלצה לספר- שמו ?`יחסים- מהות הקשר האינטימי`, נדמה לי. והוא מדבר על איך לאהוב. זה ספר מתוקשר של ישות בשם המדריך שתקשרה את הכתוב בשנות ה-70 אם אנ`לא טועה. היא מדברת בשפה פסיכולוגית משהו. כך שהתחושה היא חצי תקשור חצי ספר פסיכולוגיה אישיותית אך- אילו מילות חוכמה של ידיעה. מבלי קשר למהיכן הגיעו, הן חכמות ומצלצלות אמת. מה שטוב עוד הוא שהספר ניתן לעיכול גם למי שלא מת על תקשורים וחוצהמייסס.

אח.. קשה ללמוד לאהוב. לפעמים המילים אוהבת, באהבה, אהבה וכו` לא עושות טוב.
כשלא מרגישים את זה, לא טוב בנשמה ולא טוב גם באוזן לשמוע.

אני לא יודעת אם זה רק איפה שאני מסתובבת אבל עושה רושם שהעולם התמלא בהבנה כמה החומר הזה חשוב. הוא בעצם כוח החיים ובלעדיו אין כמעט דבר.
דמיינו- רחוב, שדה, משפחה, בלי אהבה- אי אפשר, זה קורע את הלב או מקפיא אותו.
אינטראקציה- נניח שלמדנו- עכשיו אהבה. לאהוב. תביאו ספר ונלמד.
אז לא. זה מתחיל מתוכנו ומג`סטות קטנות.
ואיך שאנחנו עם מי שלידנו ואיך שאני איתי כשלא רואים אותי.

יש אלף דרכים לזוז עם הנושא הזה.
זה אחד ההיבטים של ריו אביירטו- החומר שקוראים לו אהבה. לריו אביירטו יש דרך מיוחדת משלו לעסוק בזה. בלי מילים, בלי פחד מקיטש או מתיקות, מחום או קירבה, ריו אביירטו לא מפחד מזה כי הוא רוב הזמן נע. התנועה שומרת עלינו. בתוכה או מתוכה אפשר לנסות הרבה חומרים, לחטוף לרגע ולהמשיך, לראות כי טוב ולחטוף לרגע ארוך יותר, מה אכפת אני ממשיך לנוע..
הריו מביא את החומר עצמו, נטול כימיקלים אבל לפעמים מרגיש דומה להם.

פעם כשלקחתי והתנסיתי במיני חומרים, ביניהם חומר שנקרא סם האהבה. תמיד בסוף התנסות אמרתי לעצמי ? טוב עכשיו צריך להגיע לזה לבד, ברגל.

עברו שנים, די ברור שהלכתי ברגל, אני חושבת שהגעתי. כשאני רוקדת היום, יש מקומות שאני מרגישה את התחושה שחשתי שם.
כשמגיעים ברגל, זה שלנו.

הפחד-אומץ מהאמת
מרוב שהפחד הזה מוכר, קשה לחשוב מהו בעצם.
למה לפחד מהאמת? הפחד מן האמת הוא פחד גדול ורב.
מה אגלה שם? איזו מפלצת אני באמת? ואם אני שונה מכולם עד כדי כך שאי אפשר לגשר על הפער? כשקוראים את מה שהמחשבה הזריזה כתבה הרגע, אפשר להירגע בקלות- פחדים מופרכים נכון? אבל הם פועלים עלינו בכל זאת.

אלא מה? שאנחנו משקיעים כמות גדולה של אנרגיה מודעת ומוחשית כמו מחשבה, זמן וכסף, בלגלות את האמת- על העולם, על החיים ובעיקר עלינו, שאחר-כך להוציא את אותה כמות אנרגיה בלהתנגד, להדחיק, להכחיש ולטמון את הראש בבוץ או מאחורי הסינר, זו עבודה קשה לא פחות.
האמת היא שעדיף כבר וכדאי פשוט - להסתכל.

שנים לא חשבתי שכך. עדיף היה הכול, רק לא להסתכל. אחרי שלמדתי את האופציה להסתכל ברוך, דברים נראו אחרת.
מצאתי שכשמסתכלים ברכות ובאהבה הרבה ביותר הקיימת אני והמקיפים אותי- זה עובד אחרת לגמרי.

כבר ידעתי איך זה מרגיש לנסות להגיע לשורש הדברים ולאמת בדרך קשוחה (אנחנו הרי מדינת חיילים ומפקדים), גדלתי לזה, הייתי גם החיילת וגם המפקדת ובעיקר הייתי קשוחה.

היום אני יודעת גם מעט אחרת- להסתכל, בפשטות, גם באומץ, להישיר מבט אבל ברוך, ברגישות. ובחרתי לבחור בזה. זה מוביל אותי למקומות נעימים יותר ואפילו עמוקים יותר.

גיליתי שאני לא צריכה לעשות דבר שאיני רוצה או מוכנה לו. גיליתי שאני המורה הגדולה ביותר שלי. ידיעה זו כשלעצמה הניחה לי להסתכל.
היום אני יודעת- שבידי יכולת הבחירה.
כשפוגשת מקום לא פשוט, יכולה לצלול לתוכו, ללכת עוד צעד או להתיישב לידו ולהסתכל. יותר מזה, גיליתי ששתי הדרכים תגמלו אותי במידה שווה.
כל עוד הקשבתי ואחר כך בחרתי.

אני יודעת שכשאני פוגשת אמת אני פוגשת הקלה.
סופסוף זאת ידיעה
סופסוף זה ברור
אז, משהו נהיה קל יותר
הוא מואר בהיר
ומשהו בעל ערך מגביל מתפוגג

כאן אני לא אסיים עם ריו אביירטו, לא כי האמת אינה חלק מדרכו, בתור חפשנית אותנטיות אובססיבית, מצאתי שאותנטיות היא שם המשחק בריו.

רק שאם מסתכלים דרך הקלידסוקופ מצידה של האמת
אז אמת היא מעבר לכל הדרכים, כל השיטות וכל האופנים
היא פשוט שם.

054-7776259
[email protected]